משחקי שליטה: תקשורת אסטרטגית בין מדינה לאזרחיה בצל משבר הקורונה

המימרה העתיקה "ידע הוא כוח", המיוחסת לפילוסוף האנגלי פרנסיס בייקון, באה לידי ביטוי בסיטואציות חיים רבות. היא נכונה במיוחד בנסיבות המאופיינות ברמות גבוהות של אי ודאות, שאז כל פיסת מידע שיכולה לפזר, ולו במעט, את אי הוודאות, הופכת להיות יקרת ערך, ומעצימה עד מאוד את כוחו של המחזיק בה. נסיבות מעין אלו ידועות בספרות המדעית בתחום תורת המשחקים והכלכלה כמשחקים של שליטה במידע.

משחק מוגדר באופן כללי בתורת המשחקים כסיטואציה שבה משתתפים מספר מקבלי החלטות (הנקראים שחקנים), אשר כל אחד מהם מושפע לא רק מההחלטות שהוא עצמו מקבל, אלא גם מההחלטות שמקבלים האחרים. בסיטואציה של משחק, השחקנים אינם פועלים בחלל ריק, ועל כל שחקן לתכנן את מהלכיו תוך שהוא מביא בחשבון את המהלכים הצפויים של השחקנים שמולו. משחק של שליטה במידע הוא משחק שבו השחקנים פועלים בתנאי אי ודאות והמידע הרלוונטי לתהליכי קבלת ההחלטות שלהם מתפזר ביניהם בצורה לא סימטרית, כך שחלק מהשחקנים מחזיקים במידע רב ערך שאינו זמין לאחרים. במשחקים של שליטה במידע, השחקנים הנהנים ממידע פרטי עלולים לנקוט באסטרטגיות של הסתרת המידע שברשותם או סילופו, אך לחילופין עשויים גם לבחור באסטרטגיות של חשיפת המידע בדרך שתשכנע את השחקנים האחרים במהימנותו. לעומתם, השחקנים הסובלים מהיעדר מידע נוקטים באסטרטגיות של פרשנות המידע המדווח להם, בניסיון לזכך אותו על ידי נטרול ההטיות והמניפולציות שחבויות בתוכו, וכן בפענוח של המידע שאינו מדווח ומוסתר מפניהם, במאמץ להסיק מה תוכנו.

התובנות שמציעה הספרות הכלכלית ביחס למשחקים של שליטה במידע יכולות לשמש כדי להסביר גם את התהליכים שאנו עדים להם בתקופה האחרונה, במהלך משבר הקורונה. אירועי הקורונה מתאפיינים אולי יותר מכל בהסלמה של רמת אי הוודאות בחיינו. בתנאי אי הוודאות הקיצוניים שנוצרו במשבר זה, למידע יש תפקיד מרכזי בהתרחשויות. ניתן לתאר ולנתח את תהליכי קבלת ההחלטות של מערכות השלטון באשר לאסטרטגיית הטיפול במשבר הקורונה לאורך השנתיים האחרונות, ובפרט החלטות הקשורות למבצע חיסוני הקורונה, כמו גם את תהליכי קבלת ההחלטות של הפרטים באוכלוסייה ביחס לשאלת ההתגוננות מפני הנגיף, ובמיוחד בסוגיית ההתחסנות, באמצעות טכניקות של תורת המשחקים, במסגרת משחק של שליטה במידע, שהשחקנים המשתתפים בו הם המדינה ואזרחיה. במשחק הזה, השליטה במידע היא בידי מערכות הממסד, שכן לרשותן עומד מסד מידע קריטי, שברובו אינו זמין לציבור האזרחים במדינה. מסד מידע זה כולל בתוכו למשל, מידע אודות פרטי ההתקשרות של המדינה עם תאגידי הפארמה המספקים לה את תכשירי חיסון הקורונה, וכן מידע מצטבר רב ערך (אם כי לא מושלם) אודות בטיחותם ויעילותם של תכשירי החיסון הניסיוניים הללו, הניתנים לאוכלוסיות נרחבות.

---

במשחק הזה, השליטה במידע היא בידי מערכות הממסד, שכן לרשותן עומד מסד מידע קריטי, שברובו אינו זמין לציבור האזרחים במדינה.

---

במסגרת מאמר זה איישם את התיאוריות הכלכליות המרכזיות בתחום של משחקי שליטה במידע על מבצע חיסוני הקורונה בישראל. זאת, בניסיון לשפוך אור על תפקידו הקרדינלי של המידע במשבר הקורונה, ועל הצורה האסטרטגית שבה הוא זורם מהמדינה אל אזרחיה. הניתוח המובא במאמר מכוון לקהל רחב, שברובו אינו מצוי בנבכי הספרות המדעית הרלוונטית, ועל כן בגוף המאמר אתמקד בדיון באינטואיציה העומדת מאחורי התיאוריות הכלכליות שאציג, מבלי להיכנס לפרטים הטכניים של ההוכחות המתמטיות שבבסיסן. פרטי ההוכחות המתמטיות מובאים בנספחים המצורפים למאמר (ראו קישורים בגוף הטקסט ולמטה), והם מיועדים לבקיאים ברזי הספרות הכלכלית.

הצליל של השתיקה / The sound of silence

על פי התפיסה הכלכלית הרווחת, התנהגותם הרציונלית של השחקנים המשתתפים במשחקים של שליטה במידע די בה כדי לחשוף את המידע הפרטי כולו ולהפכו לנחלת הכלל. תיאוריה כלכלית זו, הידועה בספרות בשם 'תיאוריית הגילוי המלא' (במקור – ’unraveling theory’), התפרסמה בתחילת שנות השמונים בסדרת מאמרים (1-3), והיא מאבני היסוד של הספרות המדעית הענפה בתחום של ניתוח משחקי שליטה במידע. זוהי תיאוריה הנשענת על התובנה שלפיה השתיקה היא אינפורמטיבית. במשחקים של שליטה במידע, לשתיקה יש צליל, והצליל הזה הוא צורם במיוחד. שחקנים רציונליים יפרשו כל פיסת מידע, אשר שחקן השולט במידע בוחר לשמור לעצמו, כצופנת בחובה חדשות רעות, כאלו שחשיפתן מתנגשת עם האינטרס הצר של השחקן השולט במידע, שהרי אלמלא כן הוא היה שש לגלותן. פרשנות רציונלית שכזו לשתיקתו של השחקן השולט במידע גורמת לו לגלות מרצונו החופשי את מלוא המידע הפרטי שברשותו, קודר ככל שיהיה, ביודעו כי אחרת – בעצם שתיקתו – הוא יגרום לשחקנים האחרים לייחס למידע שבידיו תוכן עגום אף יותר מכפי שהוא באמת. כך, במשחקים של שליטה במידע, התנהגות רציונלית של השחקנים מובילה לשיווי משקל, שבו מלוא המידע הפרטי נחשף לכלל השחקנים והופך למידע ציבורי. בשיווי המשקל שמתקבל, פערי המידע שהיו במקור בין השחקנים השונים נעלמים מאליהם, וזאת מעצם הכוחות הכלכליים שמניעים את המהלכים הרציונליים של השחקנים השונים.

---

במשחקים של שליטה במידע, לשתיקה יש צליל, והצליל הזה הוא צורם במיוחד.

---

בניגוד לתובנות העולות מתוך תיאוריית הגילוי המלא, הרי שבמשחק התקשורת האסטרטגית שמתרחש בין המדינה לאזרחיה בתקופת משבר הקורונה בחרו השלטונות לפעול בחוסר שקיפות משווע ונקטו באסטרטגיה של הסתרת מידע חסרת תקדים בהיקפה. מדיניות זו מתבטאת, בין היתר, בחיסיון ל-30 שנה שהוטל על הפרוטוקולים של דיוני הקורונה בממשלה, בהשחרה של חלקים נרחבים בהסכמים שבהם נקשרה המדינה עם חברת פייזר לצורך רכישת חיסוני הקורונה עבור האוכלוסייה בישראל, ובסירובים חוזרים ונשנים לפניות של חוקרים ומדענים לקבל מידע לפי חוק חופש המידע. חוסר השקיפות, שאפיין את התנהלות השלטונות בישראל במשבר הקורונה, הינו חלק מתופעה כלל עולמית רחבת היקף, שמשתקפת למשל מהניסיון של ה-FDA - מינהל המזון והתרופות האמריקאי, להסתיר מפני הציבור למשך פרק זמן בלתי מתקבל על הדעת של 75 שנה את המחקרים שעל בסיסם ניתן היתר לשימוש חירום בחיסוני הקורונה.

---

במשחק התקשורת האסטרטגית שמתרחש בין המדינה לאזרחיה בתקופת משבר הקורונה בחרו השלטונות לפעול בחוסר שקיפות משווע ונקטו באסטרטגיה של הסתרת מידע חסרת תקדים בהיקפה. 

---

הספרות הכלכלית מצביעה על קשת של גורמים שונים שיכולים להסביר שיווי משקל עם גילוי חלקי וסלקטיבי של מידע פרטי (4-13). ואולם, נראה שהסתרת מידע כה נרחבת, כמו זו שהתרחשה בסיטואציית הקורונה, ניתנת להסבר בעיקר על ידי התנהגות לא רציונלית של חלקים נרחבים בציבור. במשחקי שליטה במידע, המתרחשים בסיטואציות כלכליות, ספקנות רציונלית מתקיימת אצל מרבית השחקנים. זאת, מאחר שהנטייה של כל שחקן לפעול להשאת תועלתו האישית נתפסת בהקשרים כלכליים כטבעית ואף לגיטימית. לא אלה הם פני הדברים במשחק התקשורת האסטרטגית, שמתקיים בין המדינה לאזרחיה לאורך משבר הקורונה, ושבמהלכו נוצר קרוב לוודאי כשל בהתנהגות הרציונלית של הציבור.

מקורו של הכשל הזה הוא ככל הנראה באמון שנתנו האזרחים במערכות הממסדיות במשך שנים ארוכות, אמון אשר יצר אצלם קושי פסיכולוגי מובן לייחס למערכות הממסד התנהגות אסטרטגית, ולא כל שכן כזו המקדמת אינטרסים צרים על חשבון טובת הציבור. זאת ועוד, הנטייה של האזרחים לסמוך על המערכת הממוסדת בולטת במיוחד בנושאים שבהם הציבור הרחב אינו בקיא, כאלה הדורשים מומחיות מקצועית, כמו רפואה. קל וחומר שנטייה זו מתגברת במצבי חירום, כמו מלחמות, אסונות טבע או מגיפות, כאשר רמת אי הוודאות בחיי האזרחים מסלימה ומפלס הפחד של הציבור נוסק. אין ספק שאקלים הפחד שהתבסס בקרב הציבור במהלך משבר הקורונה הוא מפירותיו הבאושים של מסע ההפחדה שהובילו השלטונות בישראל, בשיתוף פעולה מלא של כל ערוצי התקשורת המרכזיים. מדיניות ההפחדה הזו שירתה את גורמי השלטון ככלי אפקטיבי לשליטה בהמונים, כלי שבאמצעותו ניתן היה לשלול מהציבור את חירותו ואת זכויותיו הטבעיות מבלי לעורר התנגדות ציבורית רחבה. מסע ההפחדה איפשר לגורמי השלטון, בין היתר, לחזק את שליטתם במידע כמנוף להידוק השליטה באזרחים. זאת, משום שהכוח שמעניק מידע פרטי למי שמחזיק בו תלוי יותר מכל בהתנהגות של השחקנים סביבו הזקוקים למידע – הוא נחלש בסביבה של שחקנים רציונליים, ומתעצם בסביבה של שחקנים לא רציונליים.

שיווי משקל של גילוי מלא, שבו לא משתלם לממסד להסתיר מידע מהציבור, יהא אשר יהא תוכנו, מחייב התנהגות רציונלית של כלל האזרחים. מספיק אפילו מיעוט של אזרחים הפועלים בצורה שאינה רציונלית, על מנת שיתקבל שיווי משקל אחר שבו הגילוי הוא חלקי וסלקטיבי. ככל שההתנהגות הלא רציונלית מאפיינת פלח גדול יותר בציבור, כך מתאפשרת הסתרת מידע נרחבת יותר מצד המערכות הממסדיות. בנסיבות שבהן מהלך של שתיקה אסטרטגית מצד הממסד המחזיק במידע שחשיבותו מכרעת מתפרש על ידי אזרחים רבים באופן נאיבי, שנעדר את הספקנות הרציונלית המתבקשת, התגובה השלילית של הציבור לתרחיש השתיקה הופכת להיות מתונה יותר. התנהגות לא רציונלית שכזו של פלח אוכלוסייה גדול ממתיקה עד מאוד את העונש שהממסד ראוי לקבל על שתיקתו, וכתוצאה מכך אופציית השתיקה הופכת להיות עבורו עדיפה על פני גילוי של מידע מספיק עגום. כך, על ידי שימוש במדיניות הפחדה, יכולות רשויות השלטון ליצור מצב שמאפשר את קיומו של שיווי משקל עם הסתרת מידע בהיקפים כה נרחבים.

---

מסע ההפחדה איפשר לגורמי השלטון, בין היתר, לחזק את שליטתם במידע כמנוף להידוק השליטה באזרחים. זאת, משום שהכוח שמעניק מידע פרטי למי שמחזיק בו תלוי יותר מכל בהתנהגות של השחקנים סביבו הזקוקים למידע – הוא נחלש בסביבה של שחקנים רציונליים, ומתעצם בסביבה של שחקנים לא רציונליים.

---

הניתוח המתמטי התומך בטיעון הזה מובא בנספח א', אך לטובת הקוראים שאינם מיטיבים להלך במשעולי המתמטיקה, נמחיש את הדברים באמצעות הדוגמה המספרית הפשוטה שלהלן. לשם ההמחשה, נניח כי יעילות חיסוני הקורונה (או, לחילופין, בטיחותם) מבוטאת באחוזים בסולם הנע בין אפס למאה אחוזים. אילו מידע אודות יעילות החיסון לא היה בנמצא כלל, לא בידי המדינה ולא בידי האזרחים, ובהנחה שכל השחקנים היו מייחסים הסתברות אחידה לכל ערך אפשרי של יעילות החיסון בטווח 0-100%, אזי הציבור היה מעריך את יעילות החיסון בערך של 50% – הערך הממוצע בין 0% ל-100%. אלא שזו אינה צפויה להיות כלל וכלל הערכת הציבור במקרה שבו המדינה מחזיקה במידע פרטי אודות יעילות החיסון, כזה שאינו זמין לאזרחים.

על מנת להבין זאת, שערו בנפשכם תחילה שכל האזרחים פועלים בצורה רציונלית. או אז, אילו האזרחים היו מייחסים ערך של 50% לחיסון בהיעדר מידע נוסף, הרי שלמדינה המעוניינת לקדם את ההתחסנות באוכלוסייה היה משתלם לגלות את המידע הפרטי שברשותה אם, ורק אם, ערכו עולה על 50%. אלא שאז בחירה של המדינה לשתוק משמעה הוא שתוכן המידע שהיא מסתירה מפני הציבור נופל מ-50%. בהתאם לכך, ציבור רציונלי היה מעריך שערך המידע המוסתר מפניו הוא בין 0% ל-50% – כלומר, בממוצע 25%. אלא שגם מצב כזה אינו בבחינת שיווי משקל יציב, שכן למדינה כדאי לסטות ממנו על ידי חשיפת המידע שברשותה גם אם ערכו נמוך מ-50%, ובלבד שהוא עולה על 25%. האזרחים הרציונליים היו לפיכך נותנים פרשנות מחמירה יותר לתרחיש של שתיקה מצד המדינה ומבינים שהשתיקה היא ראיה לכך שתוכן המידע שהמדינה מסתירה מפניהם נמצא מתחת ל-25%, ולכן ערכו בממוצע 12.5%. ושוב, גם זה אינו יכול להיות שיווי משקל יציב, שכן כעת למדינה ישתלם לחשוף את המידע שברשותה אם ערכו עולה על 12.5%. הטיעון הזה חוזר על עצמו שוב ושוב במעגליות, עד שבסופו של תהליך מתכנסים לשיווי המשקל היחיד האפשרי – שיווי משקל של גילוי מלא, שבו למדינה כדאי תמיד לחשוף את המידע הפרטי שלה בפני הציבור, יהא אשר יהא תוכנו. כך, בכוחה של ההתנהגות הרציונלית של האזרחים לעקר את הכוח שהמדינה יכולה לשאוב מהשליטה במידע פרטי. 

ואולם, המידע הפרטי שבידי המדינה בהחלט מעניק לה כוח בנסיבות שבהן חלק מהאזרחים חסרים את מידת הספקנות הרציונלית. כדי להמחיש זאת, נניח כעת שרק שני שלישים מהאזרחים פועלים בצורה רציונלית, ואילו אצל שליש מתוכם חסרה החשדנות הרציונלית בפרשנות המיוחסת לשתיקת הממסד. במקרה כזה, המדינה תאמץ בשיווי משקל אסטרטגיה של גילוי חלקי וסלקטיבי, שלפיה היא תחשוף בפני הציבור את המידע הפרטי שלה אם ערכו עולה על רף של 25%, ואחרת תבחר להסתירו מפניהם. כדי להראות שזהו שיווי משקל יציב, ננתח את תגובת הציבור לתרחיש של שתיקה מצד הממסד. שני שלישים מהאזרחים מפרשים את תרחיש של שתיקה מצד הממסד בצורה רציונלית, ובהתאם לכך מעריכים כי ערך המידע המוסתר מפניהם נמצא בין 0% ל-25%, ולכן הוא בממוצע 12.5%. השליש הנותר של האזרחים מייחס לשתיקה פרשנות נאיבית, ומעריך את ערך המידע המוסתר בממוצע האפריורי של 50%, תוך המתקת העונש הרציונלי שהממסד ראוי לקבל על שתיקתו. כך, הערך הממוצע שהציבור כולו מייחס למידע המוסתר הינו 2/3x12.5%+1/3x50%=25%   - ערך המתלכד עם רף הגילוי. ניתוח דומה מראה שרף הגילוי עולה ל-40%, ורמת השקיפות קטנה בהתאם, כאשר רק שליש מהציבור נותן פרשנות רציונלית לשתיקה מצד הממסד. באופן כללי, ככל שיש בציבור פלח גדול יותר של פרטים שפועלים בצורה שאינה רציונלית, כך המדינה יכולה להסתיר יותר מידע מפני האזרחים מבלי להיענש על כך, וכך הכוח שמעניקה למדינה השליטה במידע הפרטי מתעצם.

---

המידע הפרטי שבידי המדינה בהחלט מעניק לה כוח בנסיבות שבהן חלק מהאזרחים חסרים את מידת הספקנות הרציונלית.

---

שתיקת הממסד נמשכת משום שתוכן המידע המוסתר מעיני האזרחים גרוע בהשוואה לפרשנות הרווחת בציבור לגביו. גם אם פרשנות זו היא שלילית, הרי שאין היא עדיין שלילית די הצורך כדי לשבור את השתיקה של הממסד, ואין בה את מידת הספקנות הנדרשת מציבור הפועל ברובו בצורה רציונלית. היה זה רק קומץ של אזרחים שהשכיל לפרש בצורה רציונלית את שתיקת הממסד. זהו אותו קומץ של אנשים שמגיע מזה כבר למעלה משנתיים, שבוע אחר שבוע, לכל הפגנות המחאה כנגד הכרסום בזכויות האדם בחסות משבר הקורונה ושזועק שם את מילות השיר שהפך כבר להמנון קבוע במסגרת אותה מחאה עממית: "לשלושים שנה הפרוטוקולים חסויים – אם הכל בסדר, אז מה הם מסתירים?". שתיקת הממסד תישבר מאליה אם וכאשר עוד ועוד אזרחים ישכילו להאזין לצליל הצורם הזה של השתיקה. עתה, לאחר שנתיים של מדיניות כושלת בניהול משבר הקורונה, כשציבור הולך וגדל של אזרחים איבד כל אמון במערכות הממשל, ייתכן שבשלה העת לכך.

---

שתיקת הממסד תישבר מאליה אם וכאשר עוד ועוד אזרחים ישכילו להאזין לצליל הצורם הזה של השתיקה.

---

 

מלכודת השקר

במשחקים של שליטה במידע, גם כאשר שחקן השולט במידע בוחר אסטרטגית שלא להסתיר את המידע שברשותו אלא לדווח עליו ליתר השחקנים, הרי שהדיווח הוא לא בהכרח אמין. שיווי משקל עם דיווח אמין יכול להתקיים רק כאשר ישנה אפשרות לאמת את הדיווח. ואולם, על פי רוב, היכולת לאמת את המידע המדווח היא מוגבלת. כתוצאה מכך, מתקבל שיווי משקל שבו השחקן השולט במידע אינו יכול לעמוד בפני הפיתוי להטות את הדיווח ולסלפו, בניסיון להטעות את יתר השחקנים באשר לתוכן המידע שבשליטתו. יותר מכך, הספרות הכלכלית מראה שהשחקן השולט במידע נקלע למעין מלכודת שקר, שבה אין לו ברירה אלא לשקר. זאת, אפילו במצבים שבהם הוא יודע שאין ביכולתו לשטות בשחקנים האחרים (14), ועל אחת כמה וכמה במצבים שבהם השחקנים האחרים אינם מסוגלים לזהות במדויק את השקר ואין ביכולתם להגן על עצמם מפניו באופן מוחלט (15). השחקן השולט במידע נקלע לתוך מלכודת השקר ונאלץ לשקר, גם אם השקר אינו מצמיח לו כל תועלת, ואפילו אם הוא רק משית עליו עלויות, כגון עלויות החשיפה לתביעות משפטיות או לפגיעה במוניטין. אין לו ברירה אלא לשקר, שכן הוא יודע שהשחקנים האחרים יטילו ספק במהימנות הדיווח שלו, בין שהוא שקרי ובין שלאו, ובכל מקרה יחשדו שהדיווח מנופח ויקפידו לנכות ממנו את המרכיב החשוד כהטיה.

התיאוריה הכלכלית בדבר מלכודת השקר התפתחה בספרות הכלכלית בהתייחס למשחקי שליטה במידע שבהם כל השחקנים הם רציונליים, וכולם על כן מטילים ספק במהימנותם של דיווחים אסטרטגיים, עושים כל מאמץ כדי לזקק את הדיווחים המסולפים ולנכות מתוכם את ההטיה, ומפחיתים את מידת ההסתמכות על הדיווחים הרועשים בתהליכי קבלת ההחלטות שלהם. אולם, התמריץ לשקר גדול שבעתיים כאשר השחקנים חסרים את מידת החשדנות הרציונלית המתבקשת ומתייחסים לדיווח כפשוטו, כמו היה נקי מהטיות ומניפולציות, שכן אז המדווח יכול לפעול כזאב בעור כבש. לפיכך, במשחק התקשורת האסטרטגית שמתרחש בין המדינה לאזרחיה בצל משבר הקורונה, אותו כשל בהתנהגות הרציונלית של האזרחים – הכשל שנבע מהקושי הפסיכולוגי הטבעי שלהם לייחס למערכות הממסד התנהגות אסטרטגית ושאיפשר את הסתרת המידע הנרחבת מצד הממסד – פועל בנוסף גם לעידוד הטיות ומניפולציות בדיווחים על מידע שהממסד בחר שלא להסתיר מפני הציבור. יתר על כן, לא זאת בלבד שהתועלת מהשקר גדלה כפועל יוצא של ההתייחסות הנאיבית של חלקים נרחבים בציבור לדיווחים האסטרטגיים של הממסד, אלא שגם העלות הכרוכה בשקר קטנה כתוצאה מהכשלים שאפיינו בסיטואציית הקורונה את פעילותם של שומרי סף חשובים, כמו ערוצי התקשורת המרכזיים ומערכת המשפט. כל אלה החריפו עד מאוד את מלכודת השקר והעצימו את ממדי השקר. הניתוח המתמטי התומך בטיעון הזה מובא בנספח ב'.

---

התמריץ לשקר גדול שבעתיים כאשר השחקנים חסרים את מידת החשדנות הרציונלית המתבקשת ומתייחסים לדיווח כפשוטו, כמו היה נקי מהטיות ומניפולציות, שכן אז המדווח יכול לפעול כזאב בעור כבש.

---

לעתים, שחקן השולט במידע יכול להיחלץ ממלכודת השקר על ידי יצירת מנגנונים לאימות המידע המדווח, כאלה שמצרים את צעדיו ולא מאפשרים לו לשקר גם אם ירצה בכך. מנגנונים כאלה משפרים את מצבו בנסיבות שבהן אין ביכולתו לשטות בשחקנים האחרים, ולכן ממילא אין הוא יכול ליהנות מהשקר אלא רק לשאת בעלויות הכרוכות בו. בסיטואציית הקורונה יכלה המדינה, לו רצתה בכך, להיחלץ ממלכודת השקר בדיווחי תופעות הלוואי של חיסוני הקורונה. זאת, על ידי הקמת מערך מסודר למעקב הדוק וקפדני אחר תופעות הלוואי ולניטורן, כזה הכולל בין היתר מערכת דיווח ציבורית שקופה – דוגמת מערכת ה-VAERS האמריקאית, המזמינה את האזרחים לדווח על כל אירוע רפואי חריג שהם או קרוביהם חוו בסמוך לאחר קבלת החיסון, וגם מאפשרת לציבור כולו לצפות בתופעות הלוואי שדווחו. היעדרה של מערכת דיווח שקופה מעין זו בישראל הינה בבחינת ראיה לכך שהמדינה בחרה ביודעין שלא לדעת. המדינה בחרה שלא לקבל מידע שלילי מחשש שתיאלץ לדווח עליו, וגם בחרה להשאיר לעצמה את אופציית השקר במקרה שמידע שלילי שכזה יתגלגל לפתחה למרות הכל. כל זה אינו מפתיע, שכן השקר אכן משתלם באווירה ציבורית החסרה את הטלת הספק הרציונלית בדיווחים אסטרטגיים מטעם הממסד, ובסביבה שבה מרבית הציבור מסתמך על הדיווחים האלה כאילו היו חפים מהטיות ומניפולציות.

---

לא זאת בלבד שהתועלת מהשקר גדלה כפועל יוצא של ההתייחסות הנאיבית של חלקים נרחבים בציבור לדיווחים האסטרטגיים של הממסד, אלא שגם העלות הכרוכה בשקר קטנה כתוצאה מהכשלים שאפיינו בסיטואציית הקורונה את פעילותם של שומרי סף חשובים, כמו ערוצי התקשורת המרכזיים ומערכת המשפט.

---

 בספרות הכלכלית נהוג לסווג את המניפולציות בדיווח אסטרטגי של מידע לשתי קטגוריות עיקריות. האחת כוללת מניפולציות רישומיות, שמטרתן ליפות את הדיווח ולצייר דרכו את המציאות בצבעים ורודים מכפי שהיא באמת, אך זאת מבלי לשנות את המציאות עצמה. הקטגוריה השנייה כוללת מניפולציות ריאליות, שמכוונות לשינוי המציאות שבבסיס הדיווח, כך שזו תשתקף בצורה מחמיאה יותר דרך הדיווח. בעוד שהמניפולציות הרישומיות נעשות אך ורק על פני השטח ואינן פוגעות במציאות שברקע הדיווח, הרי שהמניפולציות הריאליות הן הרסניות הרבה יותר, שכן הן חודרות לשכבה העמוקה של המציאות שבבסיס הדיווח, ופוגעות בה בדרך של קבלת החלטות ריאליות שאינן אופטימליות (16-17). שני סוגי המניפולציה הללו עמדו במרכז הביקורת של רופאים ומדענים רבים בשנתיים האחרונות בהקשר של משחק התקשורת האסטרטגית שמתרחש בין המדינה לאזרחיה בצל משבר הקורונה. כך, לדוגמה, ניפוח דיווחי התמותה מקורונה יכול שיעשה על ידי מניפולציה רישומית של הכללתם בדיווחים של כל מי שמתו עם קורונה, גם אם סיבת המוות הייתה אחרת. גרוע מכך, ניפוח של דיווחי התמותה מקורונה יכול חלילה להיעשות באמצעות מניפולציה ריאלית – דהיינו, של המציאות עצמה. למשל, יש מדענים הטוענים שפרוטוקול הטיפול בחולי קורונה אינו אופטימלי, שכן נעדר ממנו השימוש בתרופות שהוכחו כיעילות, כגון איברמקטין והידרוקסיכלורוקווין. אם יש אמת בטענות אלו, הרי שהשימוש בפרוטוקול טיפול חסר שכזה בחולי קורונה הוא בבחינת דוגמה למניפולציה ריאלית של דיווחי התמותה מקורונה.

כך או אחרת, בין שהמניפולציות בדיווח הן רישומיות ובין שהן ריאליות, טבעו של השקר להיחשף עם חלוף הזמן, וחשיפתו של השקר מלווה תמיד גם בהתפכחות של מי שהאמין לו. עתה, לאחר שנתיים של ניהול כושל של משבר הקורונה, כשהמניפולציות בדיווחים הממסדיים הולכות ונחשפות למרות המאמצים הבלתי נלאים של גורמי הממסד לצנזר ולהשתיק את כל קולות הביקורת, נוצרים עוד ועוד בקיעים באמון של הציבור במערכות הממשל. משבר האמון שנוצר אצל הציבור ביחס להנהגות בכל תחומי החיים במדינה הוא כה גדול, עד כי הוא עלול להוביל לשיווי משקל חדש במשחק התקשורת האסטרטגית שבין המדינה לאזרחיה. זהו שיווי משקל, שזכה בספרות הכלכלית לכינוי ‘שיווי משקל של בירבורים' (במקור – ''babbling equilibrium), ושבו יהיו אשר יהיו דיווחי הממסד – הפרטים בציבור יבחרו שלא להאמין להם ולא להסתמך עליהם בתהליכי קבלת ההחלטות שלהם. שבר שכזה באמון הציבור במערכות הממשל יהיה קשה מאוד לאיחוי, והוא ללא ספק מהנזקים המדאיגים שנגרמו למדינה כתוצאה מהמדיניות הכושלת שלה בניהול משבר הקורונה.

פרופ׳ אתי אינהורן היא ראש החוג לחשבונאות באוניברסיטת תל אביב; מומחית בכלכלת אינפורמציה, מידע בשווקים פיננסיים, חשבונאות פיננסית ודיווח כספי; כיהנה כחברה במליאת רשות ניירות ערך וכחברה בוועדות ציבוריות רבות בנושאים של רגולציה כלכלית; חברת מח"צ (מועצת החירום הציבורית למשבר הקורונה).

נספח א: ניתוח משחק של שליטה במידע עם דיווח סלקטיבי

נספח ב: ניתוח משחק של שליטה במידע עם הטיות בדיווח

מקורות:

1. Grossman, S. J., and O.D. Hart. 1980. Disclosure laws and takeover bids. Journal of Finance 35: 323-334.
2. Grossman, S. 1981. The informational role of warranties and private disclosure about product quality. Journal of Law and Economics 24: 460-483.
3. Milgrom, P. 1981. Good news and bad news: Representation theorems and applications. Bell Journal of Economics 12: 380-391.
4. Jovanovic, B. 1982. Truthful disclosure of information. Bell Journal of Economics 13: 36-44.
5. Verrecchia, R. E. 1983. Discretionary disclosure. Journal of Accounting and Economics 5: 179-194.
6. Dye, R.A. 1985. Disclosure of nonproprietary information. Journal of Accounting Research 23: 123-145.
7. Nagar, V. 1999. The role of the manager’s human capital in discretionary disclosure. Journal of Accounting Research 37: 167-181.
8. Fishman, M., and K. Hagerty. 2003. Mandatory vs voluntary disclosure in markets with informed and uninformed customers. Journal of Law, Economics and Organization 19: 45-63.
9. Suijs, J. 2007. Voluntary disclosure of information when firms are uncertain of investor response. Journal of Accounting and Economics 43: 391-410.
10. Einhorn, E. 2007. Voluntary disclosure under uncertainty about the reporting objective. Journal of Accounting and Economics 43: 245-274.
11. Einhorn, E., and A. Ziv. 2007. Unbalanced information and the interaction between information acquisition, operating activities and voluntary disclosure. The Accounting Review 82: 1171-1194.
12. Einhorn, E., and A. Ziv. 2008. Inter-temporal dynamics of corporate voluntary disclosures. Journal of Accounting Research 46: 567-589.
13. Einhorn, E. 2018. Competing information sources. The Accounting Review 93: 151-176.
14. Stein, J.C. 1989. Efficient capital markets, inefficient firm: A model of myopic corporate behavior. Quarterly Journal of Economics 104: 655-669.
15. Fischer, P.E., and R.E. Verrecchia. 2000. Reporting bias. The Accounting Review 75: 229-245.
16. Ewert, R., and A.Wagenhofer. 2005. Economic effects of tightening accounting standards to restrict earnings management. The Accounting Review 80: 1101-1124.
17. Einhorn, E., N. Langberg and T. Versano. 2018. Cross-firm earnings management. Journal of Accounting Research 56: 883-911.
18. Einhorn, E., and A. Ziv. 2012. Biased voluntary disclosures. Review of Accounting Studies 17: 420-442.