"מגזין זמן אמת" הוא אתר תקשורת שהוקם כדי לספק את מה שחסר כל כך במדיה – עיתונות אחרת, מעמיקה, המייצרת תוכן איכותי, שכולל תחקירים, סקירות ומאמרי עומק, ופועלת מתוך תחושת שליחות וללא אינטרסים מסחריים או פוליטיים, בתמיכת הציבור הרחב.
הדו"ח קורא לביטול ההפללה של כל צורות "הפעילות המינית", כולל מה שנחשב עד לא מזמן לטאבו – מהי המשמעות של הכרזה זו, ומדוע היא נעשתה במסווה? חלון אוברטון לפדופיליה כבר פתוח לרווחה
דו"ח חדש של האו"ם קורא לבטל את ההפללה של כל צורות הפעילות המינית בעולם, כולל בין מבוגרים לילדים.
הדו"ח, שנכתב על ידי ועדת המשפטנים הבינלאומית ICJ (International Commission of Jurists) שבסיסה בשוויץ, בשיתוף עם תוכנית האו"ם בנושא HIV/איידס (UNAIDS) ומשרד הנציב העליון לזכויות אדם של האו"ם, פורסם ביום האישה הבינלאומי, במטרה להנחות את "היישום של החוק הבינלאומי לזכויות האדם לחוק הפלילי". כך על פי הודעה לעיתונות שפורסמה על ידי UNAIDS.
הדו"ח, המכונה "עקרונות ה-8 במרץ", קורא לדקרימינליזציה (אי-הפללה) של עבירות הקשורות למין, לשימוש בסמים, ולנושאים נוספים, בהם HIV, בריאות מינית ורבייה, הומלסיות ועוני. מחברי הדו"ח טוענים שהפללת עבירות הקשורות לנושאים אלו מהווה "הפרה של זכויות אדם".
אלא שמתברר שבדו"ח הליברלי לכאורה הזה של האו"ם, שהתפרסם ביום שחוגג "ליברליות" – ישנה קריאה ללגליזציה של פעילות מינית בין מבוגרים לילדים, ובמלים אחרות, של פדופיליה. הקריאה הדרמטית הזו אינה גלויה. היא חבויה ומוסווית בתוך הדו"ח, מזדחלת בין שלל ביטויים כמו "זכויות אדם" ו"זכויות הילד". אך אין אפשרות לטעות בדרישה הברורה בה: לבטל את ההפללה של פעילות מינית של מבוגרים עם קטינים, כל עוד שהקטינים "מסכימים".
"בהקשר זה, אכיפת החוק הפלילי צריכה לשקף את הזכויות והיכולת של אנשים מתחת לגיל 18 לקבל החלטות לגבי עיסוק בהתנהגות מינית בהסכמה, וזכותם להישמע בעניינים הנוגעים להם", נכתב בדו"ח.
במקום זאת, לטענת מחברי הדו"ח, החוקים צריכים לשקף את "היכולות המתפתחות והאוטונומיה המתקדמת" של קטינים להשתתף באקטים מיניים.
האם ילדים יכולים "להסכים" ליחסי מין עם מבוגר? במשפט הפלילי, גיל ההסכמה הוא הגיל שבו אדם נחשב לבוגר לצורך מתן הסכמה משפטית לקיום יחסי מין עם בן או בת זוג. קיום יחסי מין עם בן/ בת זוג שגילם קטן מגיל ההסכמה נחשב לעבירה פלילית. הרעיון מאחורי חוקי גיל ההסכמה הוא שילדים אינם כשירים משפטית לקבל החלטה אחראית האם לעסוק בפעילות מינית, במיוחד כשמדובר בפעילות עם בן/בת זוג מבוגר/ת. במרבית המדינות, גיל ההסכמה למין הוא כיום בטווח שבין 14-16, כאשר בארצות הברית הטווח הוא 16-18, בתלות במדינה, ובישראל הוא עומד על 16 ללא תלות בגיל בן/בת הזוג, ומגיל 14 כל עוד שהפער בין הגילאים לא גבוה משלוש שנים.
אלא שעל פי הדו"ח, כל התנהגות מינית המערבת "אנשים מתחת לגיל ההסכמה המינימלי שנקבע במדינה" יכולה להיות מוגדרת "בהסכמה למעשה", אפילו אם החוק קובע שהיא אינה כזו. בכך למעשה, הדו"ח מערער על חוקי גיל ההסכמה.
מתברר שבדו"ח הליברלי לכאורה הזה של האו"ם, שהתפרסם ביום שחוגג "ליברליות" – ישנה קריאה ללגליזציה של פעילות מינית בין מבוגרים לילדים, ובמלים אחרות, של פדופיליה.
חמור מכך, המחברים מתייחסים ל"אנשים מתחת לגיל 18", אך אפילו אינם מציינים גבול תחתון לגיל הילדים המעורבים ב"פעילות המינית". ומה אם מדובר בילד בן 6? ילד בן 3? למעשה, הדו"ח מתעלם לחלוטין מכל התנאים הקבועים בחוק הפלילי שנועדו למנוע ניצול של ילדים חסרי ישע, ואולי לאפשר יחסים בין בני נוער – התנאי לגיל מינימלי והתנאי לפער גילאים בין הפרטנרים לפעילות המינית.
יתר על כן, בדו"ח אף נטען שהחוקים הפליליים הקיימים בנושאים אלה הם שגויים, שכן הם מסתמכים על טענות של "ערכים תרבותיים, מסורתיים או קהילתיים או אמונות דתיות, או איומים מוצהרים על זכויותיהם ושמונם של אחרים, ביטחון לאומי, סדר ציבורי, מוסר ציבורי או בריאות הציבור". טענות כאלה "אינן לגיטימיות", טוענים מחברי הדו"ח.
"המשפט הפלילי הוא בין הכלים הקשים ביותר העומדים לרשות המדינה כדי להפעיל שליטה על אנשים... ככזה, הוא צריך להיות כלי למוצא אחרון אולם, בעולם, יש מגמה גוברת של הפללת יתר", אמר איאן סיידרמן, מנהל תחום משפט ומדיניות ב-ICJ, בהודעה לעיתונות. "עלינו להכיר בכך שהחוקים הללו מפרים לא רק את זכויות האדם, אלא את עקרונות היסוד של המשפט הפלילי עצמם".
אלא שלמשפט הפלילי בתחום הזה, ולענישה כפועל יוצא ממנו, יש משמעות ייחודית, לא רק ככלי הרתעה, אלא ביצירת "אות קין". לכן, המשמעות של אי הפללה הוא שמיטה של ההוקעה, וחשיפה של ילדים נוספים לניצול מאותו אדם.
יחסי מין "בהסכמה" או כיבוס של המונח פדופיליה? חלון אוברטון הוזז עד לקצה
במונחים של חלון אוברטון, הדו"ח החדש מהווה למעשה הזזה של נושא פדופיליה מהמקום שבו הוא נתפס בעבר כטאבו וכבלתי לגיטימי, ועל כן נמצא למעשה מחוץ לחלון השיח – אל הקצה הקיצוני השני של החלון – כאשר הוא מקדם לגיטימציה ונרמול של הנושא עד למצב שבו קובעי המדיניות כבר לא חוששים לקדם אותו בפומבי ולנסות לבסס מדיניות על בסיס הנרמול הזה.
איך הגיעו הדברים לידי כך? זה כמובן לא קרה ביום אחד. הזזת החלון היא תמיד הדרגתית – זהו אחד התנאים הבסיסיים במודל של אוברטון. הדוגמאות רבות מספור.
מדהים ככל שזה יישמע, ישנם לא מעט מאמרים ומחקרים "אקדמיים" לכאורה, הטוענים שפדופיליה איננה סטייה, אלא למעשה "נטייה מינית", שאנשים שצורכים פורנוגרפיית ילדים לא בהכרח תוקפים ילדים או משתוקקים לקיים איתם יחסי מין, וכי פורנוגרפיית ילדים יכולה דווקא לספק "פתרון" ומעין סובלימציה למי שיש לו "משיכה לילדים" ולמנוע פשעים על רקע זה. למשל, מאמר שפורסם ב-2022 בכתב העת Archives of Sex Behavoir תחת הכותרת "פדופיל, אוהב ילדים, או אדם שנמשך לקטינים? עמדות כלפי תוויות בקרב אנשים שנמשכים מינית לילדים", דן בשאלה האם התיוג של "אנשים הנמשכים מינית לילדים" כ"פדופילים" איננו פוגעני ונגוע בסטיגמה.
במונחים של חלון אוברטון, הדו"ח החדש מהווה למעשה הזזה של נושא פדופיליה מהמקום שבו הוא נתפס בעבר כטאבו וכבלתי לגיטימי, ועל כן נמצא למעשה מחוץ לחלון השיח – אל הקצה הקיצוני השני של החלון – כאשר הוא מקדם לגיטימציה ונרמול של הנושא עד למצב שבו קובעי המדיניות כבר לא חוששים לקדם אותו בפומבי ולנסות לבסס מדיניות על בסיס הנרמול הזה.
ולא מדובר רק במחקרים תיאורטיים. אחת הדוגמאות המזעזעות והבלתי נתפסות היא מה שכונה "ניסוי קנטלר" – הניסוי הפדופילי שנערך החל משנות ה-70 בברלין ונמשך 30 שנה, שבמהלכן ניהל הפרופסור לחינוך הלמוט קנטלר ניסוי שבמסגרתו הועברו ילדים חסרי בית לחזקתם של פדופילים, חלקם בכירים באקדמיה, וכל זה בידיעה מלאה של הרשויות, בתמיכתם (כולל תמיכה כספית כשהפדופילים קיבלו קצבה מהמדינה) ואף תוך הגנה שלהם על הניסוי.
יתר על כן, בעשורים האחרונים התקיימו במדינות רבות דיונים משפטיים ופוליטיים בנושא פדופיליה ופורנוגרפיה של ילדים, ובכמה מהן אף התקבלו פסיקות משפטיות וחקיקות מקלות. כך למשל, בהולנד קבעו שופטים מבית המשפט לערעורים בעיר ליוורדן ב-2013 שארגון המבקש לקדם לגליזציה של "יחסי מין בהסכמה" בין מבוגרים וילדים בהולנד יכול להמשיך לפעול. בכך, הפך בית המשפט החלטה שיפוטית קודמת, תוך טענה שלמרות שעבודת הארגון נוגדת את הסדר הציבורי, אין ראיות המובילות ל"איום בשיבוש החברה". במספר מדינות, בהן שוויץ, פינלנד, דנמרק, ויפן, פורנוגרפיית ילדים "וירטואלית", כמו למשל בקומיקס, הינה חוקית, ובכמה מדינות, בהן רוסיה ובלרוס, האיטי, קובה וגוואטמלה, אפילו אחזקת חומרים פורנוגרפיים הכוללים ילדים אינה עבירה על החוק.
אחת הדוגמאות המזעזעות והבלתי נתפסות היא מה שכונה "ניסוי קנטלר" – הניסוי הפדופילי שנערך החל משנות ה-70 בברלין ונמשך 30 שנה, שבמהלכן ניהל הפרופסור לחינוך הלמוט קנטלר ניסוי שבמסגרתו הועברו ילדים חסרי בית לחזקתם של פדופילים, חלקם בכירים באקדמיה, וכל זה בידיעה מלאה של הרשויות, בתמיכתם (כולל תמיכה כספית כשהפדופילים קיבלו קצבה מהמדינה) ואף תוך הגנה שלהם על הניסוי.
ולא רק מדינות. דו"ח של יוניצ'ף משנת 2020 טען שפורנוגרפיה איננה תמיד מזיקה לילדים, וכי המאמצים לחסום את הגישה של ילדים לפורנוגרפיה באינטרנט עלולה "להפר את זכויות האדם שלהם".
וזה מחזיר אותנו לדו"ח החדש של האו"ם. הקריאה לביטול ההפללה של יחסי מין באופן שמשתמע ממנו גם דקרמיניליזציה של פעילות מינית בין מבוגרים לילדים, ולביטול גיל ההסכמה, היא צומת מטרידה ומסוכנת שחובה להתריע עליה ולהתנגד לה – ומטרידה במיוחד העובדה שכל זה נעשה במסווה של "זכויות אדם", ואף "זכויותיהם של הילדים". כאמור, המחברים אינם מתייחסים לכל התנאים שנועדו למנוע ניצול. ברור לכל בר דעת שככל שהילד קטן יותר, וככל שפער הגילאים בינו לבין הפרטנר המבוגר גדול יותר, כך הסיכון לניצול גדול יותר. ודווקא במצב הזה, שבו הילד עלול להיות מנוצל וזכות הבחירה והרצון החופשי נשללת ממנו, הדו"ח של האו"ם משתמש בטיעון של הגנה על "זכויות האדם". בכך למעשה, מופקעות זכויות הילדים לטובת זכויותיהם של המנצלים שלהם.
הצעד הזה מדאיג במיוחד לאור העובדה שהוא מהווה רק התרחשות אחת בתמונה עצומה של צעדי מדיניות ורגולציה שמצביעות על מצב מתהווה, מתחת לרדאר של כולנו, שבו לא ברור מי באמת מקדמי המדיניות הלא שקופים מאחוריהם ומה האינטרסים שלהם – האומנם מקדמי המדיניות הזו הם הגופים שאמורים לשמור על החברה ועל זכויות האדם, או שמא תאגידי ענק, גורמים בעלי אינטרס כלכלי או אישי או מדינות בעלות שאיפות גלובליות כמו סין למשל (בהקשר זה ראו למשל את הכתבה "דרקון אדום: איך השתלטה סין על הוליווד").
על פי עקרונות המודל של חלון אוברטון, עצם הדיון בסוגיה שנמצאת מחוץ לחלון השיח הופך אותה מלא לגיטימית ובלתי ניתנת אפילו למחשבה (unthinkable), ללגיטימית ולניתנת למחשבה (thinkable) – כי עובדה, חשבנו עליה, ולא רק שחשבנו עליה, אלא אפילו ניהלנו דיון ושיח לגביה. כלומר, כבר בעצם הדיון בסוגיה, הזזנו אותה לתוך חלון השיח. זה בוודאי נכון לגבי דיונים "אקדמיים" ו"מדעיים" לכאורה. למרבה הצער, כאמור, סוגיית הפדופיליה כבר מזמן איננה מחוץ לחלון השיח, ולמעשה היא נמצאת כבר בקצה השני של החלון, בשלבים מתקדמים של ניסיונות חקיקה ורגולציה. הזמן לפעול הוא אתמול.
"מגזין זמן אמת" הוא אתר תקשורת שהוקם כדי לספק את מה שחסר כל כך במדיה – עיתונות אחרת, מעמיקה, המייצרת תוכן איכותי, שכולל תחקירים, סקירות ומאמרי עומק, ופועלת מתוך תחושת שליחות וללא אינטרסים מסחריים או פוליטיים, בתמיכת הציבור הרחב.
תגובות לכתבה זו יועברו לאישור לפני פרסום. אנא השתמשו בשפה מכבדת ואם מצאתם טעות, אנא צרפו נימוק ענייני וקישור למקור הטענה.
"מגזין זמן אמת" הוא אתר תקשורת שהוקם כדי לספק את מה שחסר כל כך במדיה – עיתונות אחרת, מעמיקה, המייצרת תוכן איכותי, שכולל תחקירים, סקירות ומאמרי עומק, ופועלת מתוך תחושת שליחות וללא אינטרסים מסחריים או פוליטיים, בתמיכת הציבור הרחב.