בואו להשפיע עוד היום
"מגזין זמן אמת" הוא אתר תקשורת שהוקם כדי לספק את מה שחסר כל כך במדיה – עיתונות אחרת, מעמיקה, המייצרת תוכן איכותי, שכולל תחקירים, סקירות ומאמרי עומק, ופועלת מתוך תחושת שליחות וללא אינטרסים מסחריים או פוליטיים, בתמיכת הציבור הרחב.
חומות של תקווה: על פרדוקס סטוקדייל וההבדל בין תקווה לאופטימיות
המונחים "תקווה" ו"אופטימיות" משמשים אותנו לעתים קרובות באופן חלופי, אבל אף שתקווה קשורה לאופטימיות, מתברר שההבדל ביניהם תהומי. מדוע התקווה חיונית להישרדות ואילו האופטימיות עלולה אפילו להזיק, ומה הקשר בין תקווה לחסד?
ב-9 בספטמבר 1965, במהלך טיסה מעל צפון וייטנאם, נפגע מטוסו של ג'ים סטוקדייל, סגן אדמירל הצי האמריקני, מאש האויב, והוא נטש את המטוס וצנח לתוך כפר קטן, שם נתפס ונלקח בשבי. הוא היה קצין הצי האמריקני הבכיר ביותר שנשבה במהלך מלחמת וייטנאם. במשך כשבע שנים הוא הוחזק בכלא שנודע לשמצה בשם "האנוי הילטון" ועבר עינויים מחרידים. סיפור הישרדותו בשבי ריתק את חוקר מנהל העסקים האמריקני ג'ים קולינס, שביקש לדעת איך הצליח סטוקדייל לשרוד את תנאי השבי האכזריים, בעוד שרבים מהשבויים מתו תוך חודשים ספורים. סטוקדייל השיב: "מעולם לא איבדתי תקווה שיהיה סוף לסיפור. מעולם לא היה לי ספק שלא רק שאצא, אלא גם שאנצח בסופו של דבר ואהפוך את החוויה לאירוע המכונן של חיי, שבדיעבד לא אחליף אותו".
קולינס שאל אותו: "מי לא שרד?".
"הו, זה קל", השיב סטוקדייל", "האופטימיים. הם היו אלה שאמרו 'אנחנו הולכים לצאת עד חג המולד', וחג המולד הגיע וחלף. ואז הם אמרו: 'אנחנו הולכים לצאת עד חג הפסחא'. וחג הפסחא הגיע וחלף. ואז חג ההודיה, ואז זה היה שוב חג המולד. והם מתו מלב שבור".
מדוע דווקא האופטימיים היו אלו שמתו? קולינס כינה זאת "פרדוקס סטוקדייל", והסיק שהיכולת להכיר מצד אחד במציאות הקשה, ומצד שני להמשיך לדבוק בתקווה להיחלץ מהמצב הקשה ולתכנן את המשך החיים, היא המפתח להישרדות בזמן משבר, בין אם בחיים או בתחום העסקי. במלים אחרות – בעוד שתקווה היא גורם חיוני להישרדות, הרי שאופטימיות אינה מספיקה, ובמצבים מסוימים אף עלולה להזיק.
פרדוקס סטוקדייל הוזכר בשנים האחרונות לא מעט פעמים על ידי חוקרים ומומחים בתחומי העסקים והפסיכולוגיה גם בהקשר למשבר הקורונה, אחד המשברים החמורים והמתמשכים שידעה אוכלוסיית העולם. בשלוש השנים האחרונות הולכות ומצטברות הראיות לתוצאות הקשות של המשבר הזה ולהשלכות של המדיניות שנבחרה כמעט בכל העולם כדי להתמודד עימו. דו"חות ומחקרים מכל העולם, כולל מישראל, מצביעים על מגמה מדאיגה של עלייה בשיעורי הדיכאון, השימוש בחומרים ממכרים, ואף הנטייה לאובדנות, כולל בקרב צעירים וילדים. לדוגמה, דו"ח שפרסם ה-CDC ב-2020 מצא שיעור גבוה של דיכאון, חרדה, הידרדרות לסמים ומחשבות אובדניות בארה"ב. על פי הדו"ח, כ-41% מהנשאלים דיווחו על בעיה נפשית או התנהגותית אחת לפחות, 30% דיווחו שהם סובלים מחרדה או דיכאון, 26% דיווחו שהם סובלים מתסמין פוסט טראומטי, וכ-11% אמרו שהם שקלו ברצינות להתאבד בחודש שקדם לסקר. בקרב צעירים המצב היה חמור במיוחד, כאשר ו-25.5% מהמשתתפים בני 18 עד 24 דיווחו ששקלו להתאבד בחודש שקדם לסקר. ממצאים דומים עלו ממחקר שפורסם בספטמבר 2020 בכתב העת JAMA, שמצא שאחוז האמריקנים שעמדו בקריטריונים לאבחון דיכאון גדל במהלך המגיפה פי 3 בהשוואה לנתונים מלפני פרוץ המגיפה. בישראל, דו"ח של עמותת ער"ן על פניות מצוקה למוקדי השרות שהוצג לוועדת הבריאות בכנסת בספטמבר 2022 הצביע על עלייה של 50% במספר פניות המצוקה מאז פרוץ המשבר לעומת 2019, ועל עלייה של 30% בפניות בעלות תוכן אובדני.
הנתונים האלה אינם מפתיעים, לאור העובדה שאחד המאפיינים המרכזיים של מצבי משבר הוא חוסר ודאות. חוקרים ומדענים הגדירו את מגיפת הקורונה, כמו גם את המדיניות והצעדים שננקטו כדי להתמודד עימה, כמצב של אי-ודאות מתמשך. בהגדרתה המדעית, אי-ודאות מתייחסת למצב שבו התוצאות אינן ידועות – בין אם בשל היעדר מידע ונתונים מספיקים, או בשל היעדר הבנה מדעית שלמה ומספיקה לגבי נושא מסוים. אחת הבעיות הקשות הכרוכות במצבי אי-ודאות, ובפרט כשהם נמשכים לאורך זמן, היא היעדר תקווה. אלא שבמקום תקווה, מדיניות ההתמודדות שבחרו הרשויות – הצעדים החמורים וחסרי התקדים שננקטו וקמפיין ההפחדה אדיר הממדים שהושק, הובילו לפניקה ולחרדה, כאשר גל קורונה רדף גל, ובכל פעם, האופטימיות שרבים ניסו להיאחז בה, גם אחרי שהגיעו החיסונים שצוירו כפתרון שיחלץ את האנושות, התנפצה אל מול המציאות.
פסיביות לעומת השתתפות אקטיבית
כולנו משתמשים לעתים קרובות בשיח היומיומי במונחים "תקווה" ו"אופטימיות" באופן חלופי, אבל אף שתקווה קשורה לאופטימיות, ושני התהליכים החשיבתיים הללו נמצאו כחשובים להשגת שמחה ותחושת רווחה, הרי ש"פרדוקס סטוקדייל" ממחיש היטב את ההבדל המהותי ביניהם.
מקור המונח אופטימיות הוא במילה הלטינית אופטימום (optimum), שפירושה "הטוב ביותר". הפסיכולוגים צ׳רלס קארבר ומייקל שייר, שחקרו רבות את נושא האופטימיות, מתארים אותה כנטייה להאמין שהתוצאות בחיים יהיו לרוב חיוביות. במלים אחרות, מה שכולנו מתכוונים אליו כשאנחנו אומרים "יהיה טוב". הפילוסוף, המתמטיקאי והפיזיקאי גוטפריד לייבניץ, שפיתח במאה ה-17 את החשבון הדיפרנציאלי והאינטגרלי, טען בספרו Theodicee שהיקום הוא הטוב ביותר שאלוהים יכול היה ליצור, היקום האופטימלי. הוא זכה בשל כך לביקורת מצד פילוסופים אחרים, כמו וולטייר, שלעג להשקפה האופטימית בספרו קנדיד, וטען שזוהי השקפת עולם רדודה. הספר, שהוא למעשה סאטירה ביקורתית ויצא לאור ב-1759, מציג את סיפורו של צעיר בשם קנדיד, שחי בגן עדן מוגן על פי ערכי האופטימיות של גוטפריד לייבניץ שאותם משנן לו מורהו, פנגלוס. אלא שאורח החיים השלו הזה נקטע בפתאומיות, וקנדיד נקלע לשרשרת של קטסטרופות נוראות ומתפכח בהדרגה מאמונתו התמימה. וולטייר מסיים את הספר במסקנה שעל האנשים "לטפח את הגן שלהם" במקום להאמין שהם חיים "בטוב בכל העולמות האפשריים", וש"יהיה בסדר". וולטייר כתב את הספר בעקבות שורה של אירועים קשים, בהם רעידת האדמה שהתרחשה בליסבון ב-1755 שבה נהרגו 60-100 אלף איש ושגרמה לצונאמי ושריפות שהרסו את ליסבון כמעט כליל, ומלחמת שבע השנים שפרצה ב-1756. מעניין לציין שהרשויות בצרפת, וגם במדינות נוספות, לא אהבו את הביקורת הזו והטילו צנזורה רשמית על הספר. אך אף על פי כן הוא הפך לרב מכר כמעט באופן מידי, ובתוך שנה תורגם לאנגלית ולאיטלקית.
הביקורת הזו מחדדת את החולשה בתפיסה האופטימית – זהו תהליך פסיבי, הציפייה שדברים יסתדרו מעצמם, ללא קשר למה שאנו עצמנו נעשה. התקווה לעומת זאת, דורשת אקטיביות. בניגוד למה שהרבה אנשים חושבים, היא איננה "wishful thinking", "חשיבה חיובית" או הרצון לראות את העולם דרך משקפיים ורודים, אלא תהליך הדוחף להשתתפות פעילה בתכנון ובהשגת המטרה. במאמר שפורסם ב-2014 בכתב העת Learning and Individual Differences , השווה פרופ' דיוויד פלדמן, ראש המחלקה לפסיכולוגיה קלינית של אוניברסיטת קלרה, את התקווה לקטר מספר הילדים הקלאסי "הקטר הקטן שיכול" של ווטי פייפר. גיבור הספר הוא קטר קטן וכחול, שמתבקש ומסכים לבצע משימה שאף אחד מהקטרים הגדולים לא הסכימו לעשות – למשוך את הרכבת במעלה הר גבוה במיוחד, כדי להעביר צעצועים ואוכל לילדים שגרים מעבר להר. בזכות כוח הרצון העז שלו, הקטר הקטן מצליח למשוך את כל הרכבת במעלה ההר תוך שהוא משנן את המוטו שלו, "אני יכול! אני יכול! אני יכול!". במלים אחרות, מסביר ד"ר פלדמן במאמר, התקווה היא למעשה מחשבה חיובית שעוזרת לנו להתקדם אל עבר המטרה שקבענו לעצמנו ולהתמיד בכך, גם לנוכח קשיים ומצוקות שהחיים מעמידים בפנינו, ולגבש תוכניות חלופיות כאשר מתעוררים מכשולים.
כולנו משתמשים לעתים קרובות בשיח היומיומי במונחים "תקווה" ו"אופטימיות" באופן חלופי, אבל אף שתקווה קשורה לאופטימיות, ושני התהליכים החשיבתיים הללו נמצאו כחשובים להשגת שמחה ותחושת רווחה, הרי ש"פרדוקס סטוקדייל" ממחיש היטב את ההבדל המהותי ביניהם.
הפסיכולוג הקליני המנוח ריק סניידר מאוניברסיטת קנזס, שנמנה על הזרם של פסיכולוגיה חיובית וחלוץ מחקר התקווה בשנות התשעים, הגדיר את התקווה כתהליך מחשבתי שבו אנו קובעים לעצמנו יעדים שברצוננו להשיג, ומתכננים את הצעדים שיאפשרו לנו לעשות זאת. על פי 'מודל התקווה' שפיתח סניידר, נחוצים שלושה תנאים כדי שרגש התקווה יוכל להתקיים – מטרות, נתיבים אל המטרות, ואמצעים. ככל שיש לאדם יותר מטרות, ובתחומים מגוונים יותר בחייו, כך הסיכוי שהוא יחוש תקווה גבוה יותר, שכן גם אם ייתקל בקושי להגשים את היעדים בתחום אחד של חייו, הוא יוכל עדיין להתקדם לעבר היעד בתחום אחר. הנתיבים הם בעצם התוכניות להגשמת המטרה. אין די בכך שאנחנו מציבים לעצמנו מטרה, אם איננו חשים שאנחנו יכולים להגשימה. למעשה, במקרה כזה אנחנו עלולים להרגיש גרוע עוד יותר. ללא תוכנית להגשמתה, המטרה עלולה להיות חסרת משמעות ואף מתסכלת. המרכיב השלישי, אמצעים, מתייחס למוטיבציה, או מעורבות פעילה. אנשים עם נטייה גבוהה לתקווה הם גם בעלי מוטיבציה גבוהה. זהו אם כן מודל אקטיבי, כאשר התוכנית והמוטיבציה מאפשרים לנו להשיג את המטרה, בין אם מדובר ביכולת לשרוד משבר חמור כמו מגיפה, או בהשגת מטרות יומיומיות, כמו מציאת עבודה או השגת תואר אקדמי.
ריטה היוורת' ומודל התקווה של סניידר
מושג התקווה מושרש עמוקות במסורות, דתות ופילוסופיות רבות. במיתולוגיה היוונית, האסונות, גדולים ככל שיהיו, היו תמיד כרוכים בתקווה. כשפנדורה פתחה את התיבה שהעניק לה במתנה האל זאוס, השתחררו לעולם כל העצב, הפחד, העוני, הפשע, המחלות והמוות. אבל מתוך עמקי הייאוש התדפק עוד משהו על מכסה התיבה – התקווה. וכשפנדורה פתחה בשנית את התיבה, היא שחררה אותה לעולם. גם בדתות השונות, לתקווה יש תפקיד מרכזי. "קווה אל ה', חזק ויאמץ לבך, וקווה אל ה'", נאמר בתהילים (פסוק כ"ז פרק י"ד), ובנצרות, באיגרת הראשונה אל הקורינתים (אחת מהאיגרות שנכתבו על ידי פאולוס, המהווה חלק מספרי הברית החדשה) נכתב: "שלוש אלו תעמודנה לעד: אמונה, תקווה ואהבה".
לרוב, מוטיב התקווה בדתות מסתמך על נס אלוהי, אבל לא תמיד. למשל, ביהדות, בעוד שבחג החנוכה בולט מימד הנס, העל-טבעי – נס פך השמן, הרי שבפורים, מגילת אסתר מבליטה דווקא את הכוח שלנו כבני אדם להביא לשינוי ולפתרון המשבר. לאחר שמרדכי מבקש מאסתר לדבר עם המלך כדי לנסות להשפיע עליו לבטל את הצו להשמיד את היהודים, היא חוששת בתחילה, אך נענית לבקשתו. למרות שהיא לא תולה תקוות רבות בהצלחתה, ואף מבקשת ממרדכי לכנס את כל יהודי שושן ולצום עליה, "וכאשר אבדתי אבדתי", היא הוגה תוכנית, שבסופו של דבר נוחלת הצלחה.
המאפיין האקטיבי של התקווה בולט גם בתרבות הפופולרית. עלילת הסרט "חומות של תקווה", המבוסס על סיפורו הקצר של סטיבן קינג "ריטה היוורת' והבריחה משושנק", שהיא אחת הנובלות בספרו "עונות מתחלפות", מתמקדת בבנקאי צעיר בשם אנדי דופריין המואשם ברצח אשתו ומאהבה, ולמרות טענתו לחפות מפשע, נשלח לשני מאסרי עולם. לכאורה, אין לו עתיד לקוות אליו. אבל אנדי לא איבד את התקווה לצאת לחופשי, והתקווה שלו מגובה בתוכנית מעשית – במשך 19 שנים הוא חפר מנהרה בקיר של תאו, שאותו הסווה באמצעות פוסטר של ריטה היוורת'. בסופו של דבר, תוכניתו מצליחה, והוא זוחל דרך המנהרה שחפר ובהמשך צינור ביוב, אל עבר החופש המיוחל.
אם אתה רוצה להשיג תקווה, אתה צריך להתנהג כאילו יש לך את זה
מחקרים שנערכו מאז שנות התשעים הראו כי תקווה קשורה באופן הדוק לרווחה נפשית, וליכולת לחוש אושר ושביעות רצון מהחיים גם במצבי משבר קשים. במאמר שפורסם בכתב העת של האגודה האמריקנית לפסיכולוגיה ב-2013 מתואר סיפורה של קלי ג'יימס-אנגר, שהיא ובעלה החלו בתהליך אימוץ, לאחר שנים של טיפולי פוריות כושלים. האימוץ של הילד הראשון עבר בקלות, אבל כשבני הזוג החליטו לנסות לאמץ ילד שני 18 חודשים מאוחר מדי, "כל מה שיכול היה להשתבש קרה", סיפרה ג'יימס-אנגר. בתוך שלוש שנים הם סבלו משברון לב חמש פעמים, כולל פעם אחת שבה הזוג כבר פגש את התינוק לפני שאמו שינתה את דעתה לגבי מסירתו לאימוץ. למרות הצער והאכזבות, ג'יימס-אנגר מספרת שמעולם לא איבדה את התקווה. "התקווה הייתה הדבר היחיד שהחזיק אותי במשחק", היא סיפרה. היא עשתה כל שביכולתה כדי להשיג את מטרתה, להרחיב את המשפחה, ובכל פעם שמטרה אחת נכשלה, היא עברה לנסות להשיג את היעד הבא. "המשכתי להושיט יד גם כשלא התחשק לי לדבר על זה יותר", היא אמרה. "אם אתה רוצה להשיג תקווה, אתה צריך להתנהג כאילו יש לך את זה".
מנגד, חוסר תקווה נקשר לסיכון גבוה לבעיות נפשיות כמו חרדה, דיכאון והפרעת דחק פוסט-טראומטית. כך למשל, במחקר מ-2007 ב- Journal of Personality ערכו חוקרים סקר בקרב למעלה מ-500 סטודנטים במדדים של תקווה, דיכאון וחרדה. הם חזרו על הסקר כעבור חודש וכעבור חודשיים, ומצאו שסטודנטים שביטאו רמות גבוהות של תקווה בתחילת המחקר היו בעלי מדדים נמוכים של דיכאון וחרדה בהמשך. לעומת זאת, ההיפך לא היה נכון – כלומר, לתסמיני חרדה ודיכאון לא הייתה השפעה על רמות עתידיות של תקווה, מה שמרמז שהיעדר תקווה הוא הסיבה לחרדה ולדיכאון, ולא ההיפך. בקצה הנמוך מאוד של ספקטרום התקווה נמצאים אנשים שאיבדו את הרצון לחיות. כאן, תפקיד התקווה נמצא כקריטי ממש. למעשה, מחקרים שנערכו במהלך העשורים האחרונים הראו שחוסר תקווה קשור להתאבדויות אפילו יותר מאשר דיכאון. התקווה, אומרים חוקרים בתחום, היא אבן היסוד של יציאה ממצבי אובדנות.
מחקרים שנערכו במהלך העשורים האחרונים הראו שחוסר תקווה קשור להתאבדויות אפילו יותר מאשר דיכאון. התקווה, אומרים חוקרים בתחום, היא אבן היסוד של יציאה ממצבי אובדנות.
יתירה מכך, מתברר שתקווה קשורה גם לבריאות פיסית, ולמעשה, יכולה לעזור לנו לשרוד, פשוטו כמשמעו. חוקרים מאוניברסיטת סאן אנטוניו בטקסס חקרו את הקשר בין תקווה לתמותה בקרב כ-800 אנשים בני 64-79, שהשתתפו בסקר על דיכאון בין השנים 1992 ל-1996. ממצאי המחקר שלהם, שפורסמו ב-2001 בכתב העת Psychosomatic Medicine, הראו שהחל מ-1999, 29% מהאנשים שסווגו כחסרי תקווה נפטרו, בהשוואה ל-11% בלבד בקבוצה שדורגה כבעלת רמות גבוהות של תקווה. במחקר שפורסם בנובמבר 2020 בכתב העת Global Epidemiology נמצא שתחושה גדולה יותר של תקווה נקשרה לתוצאות בריאותיות פיסיות טובות יותר, כמו הפחתה בסיכון לתמותה מכל הסיבות, למחלות כרוניות ולסרטן, סיכון נמוך יותר לבעיות שינה ולכאב כרוני. מספר מחקרים נוספים גם הראו שמדדי הבריאות של אנשים בעלי רמות גבוהות של תקווה, כמו כולסטרול, לחץ דם ואחוזי שומן, טובים יותר לעומת אנשים בעלי רמות נמוכות של תקווה, מה שאולי אינו מפתיע לאור העובדה שמצד שני, נמצא גם שבעלי הרמות הגבוהות של תקווה אוכלים מזון בריא יותר ועושים יותר פעילות גופנית.
מדריך מעשי לתקווה?
כמו ביחס לכל תכונה אנושית, חלק מהאנשים נוטים להיות מלאי תקווה יותר מאחרים. עם זאת, כמה מהחוקרים בתחום טוענים שגם את התכונה הזו ניתן לאמן ולשנות. הפסיכולוג המנוח שיין לופז, שחיבר את הספר "לגרום לתקווה לקרות", הציע תוכנית בת שלושה שלבים, לבניית תקווה. בשלב הראשון, שאותו הוא כינה "חיזוי עתיד" – צריך לחזות או לדמיין יעד עתידי ספציפי באופן שיגרום לו להתעורר לחיים. למשל, אם אתם רוצים למצוא את עבודת החלומות שלכם, הוא מציע לצלם תמונות שמייצגות את הקריירה שאתם רוצים, ליצור קולאז' שלהן ולהציג אותן במקום שאנחנו חשופים אליו במידה רבה, כדי לשמור על המטרה לנגד עינינו באופן בולט. באופן זה, הוא הסביר בספר, אתם באמת מגבשים לעצמכם דימוי של איך אתם רוצים שעתידכם ייראה. השלב הבא הוא לעבוד לקראת המטרה שלכם, או במלים אחרות, ליצור את הנתיבים המרכזיים. למי שמקווה להשיג עבודת חלומות, פירוש הדבר יכול להיות למשל, לחדש את קורות החיים, או להתחיל ללמוד את התחום החדש. השלב השלישי הוא למצוא דרכים להתגבר על המכשולים, או לוותר על יעדים שלא ניתן להשיגם, ובמקומם לעבוד לקראת יעדים אחרים.
יתירה מכך, מתברר שזה לא בהכרח לוקח הרבה זמן להשיג את השינוי ולשפר את רמות התקווה. במחקר מרתק בראשותו של פרופ' פלדמן נבחנו ההשפעות של התערבות קצרה מאוד – פגישה בודדת בת 90 דקות, על תחושת התקווה של אנשים. 96 המשתתפים חולקו לשלוש קבוצות: האחת קיבלה התערבות מכוונת שיועדה להגביר את רגש התקווה, הקבוצה השנייה קיבלה טיפול להרפיית שרירים, ואילו בקבוצה השלישית לא בוצעה כל התערבות. החוקרים העריכו את רמות התקווה של המשתתפים לפני ההתערבות, מיד לאחריה, וכעבור חודש ימים. ההתערבות שהפעילו החוקרים בקבוצת המחקר הייתה תוכנית ייחודית שהם פיתחו, לבניית חוזקות ביצירת נתיבים ומוטיבציה לקראת השגת יעדים הרלוונטיים להם אישית. ממצאי המחקר היו מפתיעים: המשתפים בקבוצת התקווה הראו עלייה משמעותית בתחושת התקווה ובתחושה של מטרה בחיים. יתירה מכך, גם כעבור חודש מעקב, הם דיווחו על התקדמות גדולה יותר בקביעת מטרות. לדברי החוקרים, ממצאי המחקר הזה מעודדים מאוד, שכן הם מדגימים שלא רק שתקווה היא נטייה שניתן לשפר אותה, אלא שאפשר לעשות זאת באמצעים פשוטים, ואף להשיג שיפור במהירות.
מה קורה כשהמטרות לא מושגות?
פרופ' נתי רונאל, קרימינולוג קליני מהמחלקה לקרימינולוגיה, אוניברסיטת בר-אילן, מסכים שתקווה ואופטימיות הם מונחים נפרדים, אך טוען שההתמקדות של המודל של סניידר, והתוכניות של לופז ופלדמן בהצבת מטרות והגשמתן היא בעייתית, שכן הם אינם מתייחסים כמעט לכישלון וליכולת לקבל כאב. "אלו מודלים מאוד אמריקאים (תרבותית) שמציעים לנו אשליית שליטה כמעט בלתי-מציאותית", הוא אומר. "ברור שיוצאים מכזה טיפול מעודדים, אבל מה קורה כשהמטרות לא מושגות? האין זו בעצם אופטימיות?".
"רוב האנשים מייחסים את התקווה להשגת תוצאות", הוא מסביר. "אבל למעשה, מדובר במונחים שנמצאים על שני צירי זמן נפרדים. האופטימיות מצויה בעתיד, והיא אכן קשורה להשגת תוצאות. אני אופטימי שמחר המצב הכלכלי שלי יסתדר. לעומת זאת, התקווה לא קשורה לשאלה האם המצב הכלכלי שלי יסתדר. היא מצויה בהווה – בין אם המצב יסתדר ובין אם לא. זהו מצב הוויה, ציר עמוק בהרבה מזה שעליו נמצאת האופטימיות. הבלבול בין התקווה לאופטימיות נובע מכך שאנשים מזהים את התקווה והאושר עם האפשרות להשיג תענוג, כשמנגד נמצאים הייאוש והכאב. אנחנו מבלבלים ביניהם משום שאנחנו חושבים שלא יכולה להיות תקווה כשיש כאב, ומזהים את האושר לפי דרגת התענוג-כאב – אם יש כאב, החיים לא טובים. אם יש תענוג, החיים טובים. אבל בעיניי זו תפיסה שמובילה לחיים שטחיים. כי מי שמתייחס רק לציר של הכאב, אם תיקח לו את השמחה והתענוג, מיד הוא יתייאש ויחוש רק כאב וסבל".
פרופ' נתי רונאל, קרימינולוג קליני מהמחלקה לקרימינולוגיה, אוניברסיטת בר-אילן, טוען שההתמקדות של המודל של סניידר, והתוכניות של לופז ופלדמן בהצבת מטרות והגשמתן היא בעייתית, שכן הם אינם מתייחסים כמעט לכישלון וליכולת לקבל כאב. "אלו מודלים מאוד אמריקאים (תרבותית) שמציעים לנו אשליית שליטה כמעט בלתי-מציאותית", הוא אומר. "ברור שיוצאים מכזה טיפול מעודדים, אבל מה קורה כשהמטרות לא מושגות? האין זו בעצם אופטימיות?".
"ביום השואה האחרון שמעתי ברדיו את סיפורו של רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם ז"ל, האדמו"ר הראשון של חסידות צאנז-קלויזנבורג. זה סיפור איוב ממש. במהלך השואה הוא איבד את אשתו ואת 11 ילדיו שנרצחו, כשהבן האחרון שנותר לו מת מטיפוס בדכאו לאחר השחרור. הוא עצמו נשלח לעבודות כפייה אכזריות וחלה קשה מאוד, והוא נדר שאם יבריא הוא יקים בית חולים. ואכן, לאחר שניצל ועלה לארץ, הוא הקים ב-1976 את בית החולים לניאדו. כשנשאל איך הוא עמד בכל הייסורים האלה, הוא ענה שאף שהוא איבד את משפחתו, ולמעשה איבד הכל, הוא לא איבד את האמונה והתקווה. זה מסר עוצמתי כל כך בעיניי. במעגל ההיוולדות, החיים והמוות, תמיד יש כאב, ופעמים רבות הדרך אל המוות רצופה כאב. אי אפשר להתחמק מזה. אבל אין קשר בין שני הצירים האלה. גם כאשר בציר אחד אנחנו חשים כאב, אין פירוש הדבר שלא ניתן בציר השני לחיות גם בתקווה ועם שמחה".
פרופ' רונאל: ״גם כאשר בציר אחד אנחנו חשים כאב, אין פירוש הדבר שלא ניתן בציר השני לחיות גם בתקווה ועם שמחה".
עולם ללא כאב – האשליה המסוכנת שמוכרים לנו
לדברי פרופ' רונאל, מקור הבלבול בין התקווה לאופטימיות הוא במידה רבה בתפיסה שהפנימה בנו הרפואה המודרנית – האשליה שאנו יכולים תמיד להתגבר על מחלות ועל מוות באמצעות הטכנולוגיות הרפואיות. "מכרו לנו היטב את האשליה שהצלחנו, באמצעות הטכנולוגיות האלה, להתגבר על מחלות וליצור עולם נטול כאב. אבל זו אשליה שכל סוחר סמים מבטיח ללקוחותיו – שאם הוא ייקח את הסם, הכאב והייאוש ייעלמו. זו אשליה מסוכנת, ודוגמה לכך היא מגיפת האופיואידים שאליה הובילה ההבטחה למניעת כאב, והסבל והמוות שבאו כתוצאה ממנה.
"זו אשליה מסוכנת גם מסיבה נוספת. מכיוון שבעולם המודרני אנשים מכורים לנוחות, והנוחות והתענוג קשורים לפחד מכאב, הרי שאם אנחנו אוחזים בתחושת הביטחון המזויפת, ברגע שקצת מאיימים עלינו שייקחו לנו את הנוחות ומרטיטים את האדמה מתחתינו, אנחנו בצרות. וזה בדיוק מה שקרה במשבר הקורונה. הממשלות פעלו בצורה מתוחכמת. הן הפחידו אותנו מפני מחלה קשה ואיימו לקחת לנו את הנוחות שאליה אנחנו מכורים אם לא נשתף פעולה וניתן כתף. במצב הזה, לא מפתיע שהאיום הצליח והצייתנות הייתה מדהימה. כשלאנשים אין תקווה, קל לאיים עליהם ואף להסית אותם זה נגד זה. בעצם, אפשר לעשות להם כל מה שרוצים. התקווה מצויה בוויתור. ברגע שאני מוותר על כל זה, אי אפשר לאיים עלינו".
לדברי פרופ' רונאל, מקור הבלבול בין התקווה לאופטימיות הוא במידה רבה בתפיסה שהפנימה בנו הרפואה המודרנית – האשליה שאנו יכולים תמיד להתגבר על מחלות ועל מוות באמצעות הטכנולוגיות הרפואיות. "מכרו לנו היטב את האשליה שהצלחנו, באמצעות הטכנולוגיות האלה, להתגבר על מחלות וליצור עולם נטול כאב. אבל זו אשליה שכל סוחר סמים מבטיח ללקוחותיו – שאם הוא ייקח את הסם, הכאב והייאוש ייעלמו. זו אשליה מסוכנת, ודוגמה לכך היא מגיפת האופיואידים שאליה הובילה ההבטחה למניעת כאב, והסבל והמוות שבאו כתוצאה ממנה.
הקשר בין תקווה לחסד
במקום מכוונות להשגת תוצאות, פרופ' רונאל קושר את התקווה למושג אחר – חסד. בספרו, 'שחרור מתלות: גשר מעל חוסר האונים', הוא מתייחס למושג חסד, בדומה למושג תקווה, כאל משהו פרקטי. לא רק מושג רוחני שצריך לחלום עליו ולקוות להשיגו, אלא משהו שאנחנו יכולים לפעול כדי להביא להגשמתו. "משמעות המילה 'חסד' היא מעשה טוב, צדקה, או עזרה לזולת, לרוב מבלי לבקש תמורה", הוא מסביר בספר. "כך המילה מופיעה בתורה ובתנ״ך, והיא נחשבת אחת ממידות האלוהים. בדרך כלל המילה הזאת מזכירה לנו חוויה של טוב, של נתינה, של משהו שחורג מהסדר הרגיל של הדברים ומתעלה עליו. כשאנו פוגשים בחסד, למשל כשאנחנו חווים חסד שאחרים מעניקים לנו, קיימת אפשרות שנחווה חריגה והתעלות מעל הסדר הרגיל של חיינו. כאילו נוצר, אפילו לרגע, סדר חדש עבורנו. החסד מופיע כנגד הסיכוי שיכולים היינו מראש לשער או לדעת".
פרופ' רונאל קושר את המושג תקווה גם למושג אחר – חסד. בספרו, 'שחרור מתלות: גשר מעל חוסר האונים', הוא מתייחס למושג חסד, בדומה למושג תקווה, כאל משהו פרקטי. לא רק מושג רוחני שצריך לחלום עליו ולקוות להשיגו, אלא משהו שאנחנו יכולים לפעול כדי להביא להגשמתו.
החסד, אומר פרופ' רונאל, הוא בעצם הדרך שלנו כבני אדם לייצר תקווה באופן מעשי. "נחשוב למשל על המצב של אדם חסר-בית שיושב לקבץ נדבות, בלי תקווה גדולה, שורד את הרגע, אולי רעב, מצפה לקבל כמה שקלים או אולי שארית סנדוויץ' כנדבה, ופתאום מישהו שם לו ביד מעטפה מלאה ונעלם. כשהוא פותח את המעטפה הוא מגלה בה ערימת שטרות בסכום דמיוני עבורו. הוא יכול להשביע את הרעב הרגעי והרבה יותר, לפחות באופן זמני – להתקלח, לקנות בגדים, למצוא מגורים – ולהתחיל מחדש, עם כוחות רעננים. זו מתנת החסד – הוא נוגע בנו באופן אישי, מרענן, מרחיב לנו משהו בלב, מאפשר שינוי מסדר חדש, לא צפוי, כמו לעשות אתחול־מחדש (restart) לרגע. לרוב החסד מתבטא במשהו פחות דרמטי, והוא יכול להיות גם חסד קטן של רגע. אבל מעצם היותו יש בו טוּב שפורץ גבולות ויוצר משהו חדש, וממנו אפשר להתקדם. במקום שנחכה שיבוא אלינו חסד, נשאף, נצפה לו ובינתיים נחלום עליו, או ניצור תסריטים דמיוניים לגביו, מציעה לנו דרך-החסד משהו אחר – לחיות אותו, כאילו הוא כבר כאן. כלומר – להתנהג בעולם באותו חסד שאנחנו רוצים שיהיה מנת חלקנו".
בואו להשפיע עוד היום
"מגזין זמן אמת" הוא אתר תקשורת שהוקם כדי לספק את מה שחסר כל כך במדיה – עיתונות אחרת, מעמיקה, המייצרת תוכן איכותי, שכולל תחקירים, סקירות ומאמרי עומק, ופועלת מתוך תחושת שליחות וללא אינטרסים מסחריים או פוליטיים, בתמיכת הציבור הרחב.
תגובות לכתבה זו יועברו לאישור לפני פרסום. אנא השתמשו בשפה מכבדת ואם מצאתם טעות, אנא צרפו נימוק ענייני וקישור למקור הטענה.
גם חנוכה מתאים
תודה על הכתבה מאירת העיניים!אוסיף נקודת מבט לגבי החגים.
בחנוכה אנחנו חוגגים, לפני נס פך השמן, את ניצחון המכבים על האימפריה היוונית. במקורות העתיקים ביותר, מגילת תענית, בכלל לא מופיע נס פך השמן, אלא רק נס הניצחון האדיר.
זה כמובן דרש תקווה, תכנון ויוזמה אדירים, אפילו יותר מאשר בפורים.
מאמר מעולה
יפה שיר-רז היא עיתונאית וכותבת מדהימה. הכתבה כתובה עם כל כך הרבה מקורות מצוינים. תודה רבה.
דרקון אדום: כיצד השתלטה סין על הוליווד
מה המשותף ל'מולאן', 'ג'יימס בונד', 'ד"ר סטריינג'' ו'אהבה בשחקים', ואיך בזמן שהוליווד מקדשת את התקינות התרבותית ומוחקת סרטי ילדים אייקוניים כמו דאמבו ופיטר פן, היא הפכה לשופר התעמולה של המפלגה הקומוניסטית הסינית, ומשתפת פעולה בהסתרת מעשי הזוועה של סין?
מוח פרארי עם בלמים של אופניים: האומנם ישנו 'קונצנזוס' שהפרעת קשב היא פגם פיזיולוגי ושהפתרון הוא תרופה?
בניגוד לטענות שלפיהן לכאורה ישנו "קונצנזוס" לגבי הפרעת קשב, מתברר שה'קונצנזוס' הוא אשליה המתודלקת על ידי בעלי עניין רבי עוצמה, כשבמציאות, עצם ההגדרה והטיפול מצויים במחלוקת מהותית ומתמשכת בתחומי הרפואה, המשפט והאתיקה
לראשונה בתולדות התרבות בישראל: אופרה בעברית הוצגה ברוסיה
היצירה "אלפא ואומגה" מאת המלחין, המנצח והפסנתרן גיל שוחט עלתה השבוע בבכורה עולמית בבית האופרה "הליקון" ברוסיה. זוהי הפעם הראשונה שבה מבוצעת אופרה מקורית בעברית בבית אופרה מהחשובים בעולם. המבקרים ברוסיה הכתירו את היצירה כאחת הטובות בעולם
בואו להשפיע עוד היום
"מגזין זמן אמת" הוא אתר תקשורת שהוקם כדי לספק את מה שחסר כל כך במדיה – עיתונות אחרת, מעמיקה, המייצרת תוכן איכותי, שכולל תחקירים, סקירות ומאמרי עומק, ופועלת מתוך תחושת שליחות וללא אינטרסים מסחריים או פוליטיים, בתמיכת הציבור הרחב.
אולי יעניין אותך גם...
